פסק דין
זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד), בגין פציעת התובע ביום 18.12.07. הצדדים חלוקים רק בשאלת הנזק.
האורטופד, ד"ר גדעון בורשטיין, מומחה מטעם בית-המשפט, קבע לתובע נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בברך. המומחה כתב בים היתר ש"שבר תוך מפרקי בעיקר במפרק נושא משקל כמפרק זה עם תזוזה תוך מפרקית גורם להגברה משמעותית בבלאי המפרק... לאחר פגיעה במפרק נושא משקל עם שינויי האנטומיה בו באיש כבד גוף יש לצפות להחמרה הדרגתית בבלאי ובשחיקת הברך. קצב התקדמות שחיקה זו קשה לחיזוי." בתשובה לשאלות הבהרה כתב המומחה גם: "במידה ושחיקתו תתקדם משמעותית, יתכן ויכולת תפקוד הברך תופחת. אחוזי הנכות עקב פגיעה זו יכולים לנוע מ – 0 עד 20 ובמקרים קיצוניים 30 אחוזים", אך בהמשך הבהיר "נכותו נובעת מהפגיעה בברך והעובדה שפגיעה זו יכולה להתקדם לשחיקה נוספת. אין משמעות היא שפגיעה זו מתחילה מ- 10 אחוזים ומתקדמת הלאה."
התובע זימן את המומחה לעדות, אך הוא לא יכול היה להגיע לישיבת ההוכחות, והתובע העדיף להמנע מעיכוב נוסף וויתר על חקירתו. הצדדים חלוקים בפרשנות דברי המומחה: התובע רואה בהם בסיס לטענה שעם השנים תחמיר נכותו מאוד (מה שמנוגד לשורה האחרונה שצוטטה). הנתבעת סבורה שנכותו תשאר בשיעור 10% בלבד. משעיינתי בחווה"ד בשאלות ובתשובות, הבנתי את דברי המומחה כאמירה, שפגיעה מסוג זה שיש לתובע ניתן להעריך בטווח שבין 0% ל – 20%, ובמקרים קיצוניים, אפילו 30%, והמומחה מעריך אותה ב – 10%. לצד זאת, יתכן שההשפעה הממשית שלה תשתנה במשך הזמן, עם התגברות הבלאי במפרק.
התובע עבד לפני פציעתו, ובמשך שנים רבות, כמלגזן בחברת ממן מסופי מטען. בעיקרה זו עבודה המתבצעת בישיבה על גבי עמדת הנהג במלגזה, אך, לדבריו, היא גם כרוכה בסיוע לנתבים ובאיסוף סחורה שנפלה. התובע טען בתצהירו, שלאחר ועקב התאונה לא יכול היה לעבוד שעות נוספות עקב ההגבלות בברך ולכן צמצם את שעות העבודה ומשכורתו ירדה בהתאם. בעדותו הסביר שלעתים הוא סובל מכאבים בברך ולעתים היא "נתקעת" ומפריעה לו בהליכה.
סביר בעיני, שפגיעה ברגל, אשר כרוכה במידה של כאב, תפריע במידה מסויימת לאדם בביצוע עבודה שיש בה יסוד גופני. מאחר שהתובע עבד בנכותו במשך כשנתיים וחצי (עד שפוטר), אמורים היו תלושי השכר שלו לסייע להעריך את המשמעות הכספית של פציעתו, אלא, שהמידע הניתן לחילוץ מהם התגלה כמוגבל.
הפסדי השכר בתקופת אי הכושר
מיום 18.7.07 ועד 30.5.08 סבל התובע מנכות זמנית בשיעור 100% ולא עבד. התובע טוען שבתקופה זו נגרם לו הפסד של 58,000₪, אף שבפועל שולמה לו משכורת, היא שיקפה "ימי מחלה" ו"ימי חופשה". כפי שהוכח, את "ימי המחלה" לא יכול התובע לפדות עם פיטוריו והשימוש שנעשה בהם בעת שלא יכול היה לעבוד, לא גרם לו נזק כספי. לכן, סבורה הנתבעת שיש להפחיתם מהפסדי התובע בתקופה זו. השכר ששולם לו לפי נתוניה (בכל חודשי העדרותו למעט פברואר) היה 20,503 ₪. הנתבעת חישבה גם ש"ימי המחלה" שקיבל התובע מסתכמים ב- 14,594 ₪. מכאן, לכאורה, ששאר השכר שקיבל שולם לו על חשבון ימי חופשה (שאותם יכול היה לפדות ויש לפצותו על אובדנם).
מתלושי השכר של התובע עולה שגם לפני שנפצע היו בהם "תנודות" בסדרי גודל של עשרות אחוזים מדי חודש. נראה שהיה צפוי להרוויח בתקופת פציעתו שכר נטו של בערך 30,000 ₪ ומזה שולם בערך חצי כ"ימי מחלה", משמע את השאר - הפסיד. בשקלול ממד הזמן שחלף מאז, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסדיו בתקופה זו בסך 22,000 ₪.
הפסדי השכר של התובע לאחר ששב לעבודה ועד שפוטר
עבודת התובע בוצעה במשמרות, וכללה עבודות בשעות לא שגרתיות ובימי מנוחה. כעולה מעדויות התובע וסמנכ"ל הכספים, דפוס העבודה הזה אינו יציב וחלים ושינויים מידי חודש, עפ"י חלוקת המשמרות ע"י סדרן העבודה וגם עפ"י צרכי החברה, המשתנים לפי היקף המטענים הנכנסים למחסניה מעת לעת. לאור זאת, כללו תלושי השכר של התובע נתונים אודות "שעות נוספות" רבות, אשר משקפות תוספות שכר המשולמות בגין עבודה בזמנים חריגים ולא בהכרח "עבודה נוספת" מעבר למכסת שעות העבודה השגרתיות. עוד עולה מהעדויות, שבשל העבודה בשעות לילה ומנוחה, זוכו העובדים בשעות חופשה רבות, אשר לעתים נפדו בכסף ולא מומשו. לאור כל זאת, "פענוח" תלושי השכר היה משימה לא פשוטה. התובע קצת התקשה להסביר את כל הטעון הסבר ובענין זה הועילה יותר עדותו של סמנכ"ל הכספים של החברה.
סמנכ"ל הכספים אישר שלאחר ששב לעבודה, התובע שמר על אותו דפוס תעסוקה, דהיינו, שהוא המשיך לעבוד במשמרות שונות וזכה בתוספות השכר שמקבלים בגינן. עם זאת, הוא אישר שחלה ירידה בשכרו של התובע. מכיוון שהמסמכים הוצגו לו לראשונה על דוכן העדים, הוא לא ידע לכמת ירידה זו. חשוב לא פחות, הוא לא ידע לומר אם ירידה זו משקפת את השפעת נכותו של התובע, או שינוי כללי שחל בזמינות העבודה לכלל העובדים בחברה. לדעת הסמנכ"ל, יש צורך להשוות את דפוסי העבודה והשכר של התובע לנתוניהם של עובדים דומים לו באותה תקופה ורק אז ניתן להעריך את ירידת שכרו היתה ייחודית לו, או שנבעה משינוים בזמינות העבודה בחברה.
בסיכומיו התובע טען ששכרו לפני התאונה היה 11,657 ₪. בהשוואה לשכר שקיבל בכל אחד מ – 33 החודשים שעבד עד שפוטר, הוא הפסיד סכום מצטבר של 121,373 ₪.